1. התובע, יליד 6.2.1957, נפגע בתאונת דרכים ביום 18.7.01 במנגנון של "צליפת שוט". אין מחלוקת בנוגע לחבותה של הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. מחלוקתם של הצדדים אינה אלא בנוגע לשיעור הפיצוי לו זכאי התובע.
2. הדיון בתובענה התארך שנים ארוכות, תחילה בשל מינויו של מומחה בתחום נוסף על אלה שמונו בתחילה, לאחר מכן בשל המתנה לביצוע בדיקות נוספות שביקש המומחה והשלמת תהליך ממושך של מענה על שאלות הבהרה, ובסופו של דבר כתוצאה מהגשה מקוטעת של הנתונים הנוגעים להכנסותיו של התובע. חקירתו של התובע הושלמה ביום 10.12.09, לאחר שהוגשו מאזנים של החברה שבבעלות התובע, דוחו"ת המע"מ שהתקופתיים והשומות, וכן תיק המל"ל. לאחר השלמת החקירה, ומתן תזכורות מספר, נקבע לוח זמנים להגשת סיכומים. אף אלה לא הוגשו בהתאם ללוח הזמנים שנקבע, ולפיכך לא בשלה השעה למתן פסק-דין אלא עתה, לאחר שסיכומי התשובה מטעם התובע הוגשו ביום 6.7.11.
הנכות
בתחום האורטופדיה
3. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, פרופ' ג' דה-לאון פלבסקי, מצא בבדיקתו הגבלה קלה בתנועות הצוואר של התובע (בכיפוף קדמי ואחורי ובתנועות הסיבוביות). על רקע ממצאים אלה קבע המומחה לתובע נכות בשיעור 10% לפי סעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות). כן קבע המומחה ש"סביר להכיר בנכות זמנית בהתאם לאישור של הרופא המטפל דאז".
4. בתשובותיו של המומחה מיום 22.3.09 לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעת הבהיר המומחה כי "אכן הייתה תאונה בשנת 1991 [במקור נכתב בטעות 1999 - ר.ו.] אשר הוגדרה כצליפת שוט רצינית עם אי יכולת לעבודה בתקופה ממושכת. לאור עובדה זו חייבים לקבוע שכמחצית מנכותו קשורה גרימתית לתאונה הקודמת". בעקבות תשובה זו הפנה ב"כ התובע למומחה שאלות הבהרה והציג לפניו את חוות דעת המומחים שמונו מטעם בית-המשפט במסגרת תביעת התובע בנוגע לתאונה משנת 1991, ולא קבעו לו נכות צמיתה. על רקע האמור בחוות-דעת אלה השיב המומחה ביום 3.5.09 לשאלות ההבהרה מטעם התובע באומרו שאין מקום לייחס נכות כלשהי לעברו של התובע. פרופ' דה- לאון פלבסקי לא נחקר על חוות דעתו, ולמעשה אף הנתבעת אינה חולקת עוד על הקביעה לפיה יש לייחס לפגיעה בתאונה נכות בשיעור 10% בגין המגבלה הקלה בתנועות הצוואר.
בתחום הנוירולוגיה
5. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, ד"ר יורם פינקלשטיין, ציין שהתובע מתלונן על סחרחורת בלתי קבועה התלויה בהטיית הראש, כאשר היא ניכרת ביתר שאת בעת הטיית הראש ימינה וכלפי מטה. כמו כן התלונן התובע אודות כאבי צוואר, עייפות וחוסר יציבות בעיקר בחושך. מתוצאות בדיקות ההדמיה התרשם המומחה כי קיימת פתולוגיה בלתי ממוקמת במערכת הוסטיבולרית. בסיכום חוות דעתו קבע המומחה שבעיית חוסר היציבות נובעת כלל הנראה מחוסר בויטמין B12, ואינה קשורה לתאונה, אולם תוצאות בדיקות ה-ENG מעידות על ליקוי במנגנוני השמע ובמערכת הוסטיבולרית (מערכת שיווי המשקל) שבאוזן הפנימית. המומחה קבע שלא נותרה נכות בתחום הנוירולוגיה, אולם יש מקום למינוי מומחה בתחום אף-אוזן-גרון כדי לבדוק את הליקוי המודגם בבדיקות ההדמיה, שהוא בתחום המומחיות של רפואת א.א.ג.
בתחום אף-אוזן-גרון
6. המומחה בתחום א.א.ג שמונה בהסכמת הצדדים, ד"ר פטר פרידמן, ציין בחוות דעתו שהבדיקה הקלינית הייתה תקינה. בדיקת ה- ENG שבוצעה שנה לאחר התאונה הראתה על ניד קל לימין בלבד, ולא ניתן לדעת מה מקור הסחרחורת הקלה ביותר ממנה סובל התובע. לפיכך קבע המומחה שהתובע "אינו סובל מבעיות שמיעה וסחרחורת שגורמות להגבלה תפקודית עקב הפגיעה בתאונת הדרכים הנוכחית" ולא נותרה לו נכות בתחום א.א.ג.
7. במסגרת שאלות ההבהרה שהופנו למומחה הוצגו בפניו תוצאות עדכניות של בדיקת ENG מיום 21.11.05. המומחה ביקש שהתובע יבצע בדיקת ENG נוספת, ואף תוצאות בדיקה זו (שנערכה ביום 24.10.06) הוצגו בפני המומחה. בתשובותיו מיום 24.12.06 לשאלות ההבהרה מטעם התובע ציין המומחה שהבדיקות העדכניות מעידות על החמרה לעומת הבדיקה מיום 30.11.02 שעמדה לפניו בעת עריכת חוות הדעת, אלא שלשיטתו אין רצף תלונות אודות סחרחורת בחודשים הראשונים שלאחר התאונה, ונראה שהבעיה המיידית של התובע הייתה כאבי צוואר וכתפיים. לפיכך סבר המומחה שהבעיה הוסטיבולרית ממנה סובל התובע נובעת מחולשת מבוך, שהיא תחלואה שאינה קשורה לתאונה.
8. ד"ר פרידמן נחקר על חוות דעתו. לאחר שהוצגו בפניו תלונות התובע מיום התאונה ובמשך השנה שלאחריה (במרווחים מסוימים), וכן חוות-הדעת של פרופ' דה-לאון פלבסקי וד"ר פינקלשטיין, הסכים המומחה שקיימת סבירות רבה יותר שהפגיעה הוסטיבולרית היא תוצאה של ניסטגמוס צווארי, שככל הנראה נובע מהפגיעה הצווארית בתאונה (ראו בעיקר עמ' 5 לפרוטוקול, בשורות 4 - 16 ועמ' 5 לפרוטוקול, בשורות 4 - 19). המומחה הסכים תחילה שמצבו של התובע תואם כיום לנכות בשיעור 15%, לנוכח ההחמרה המשתקפת מתוצאות בדיקות ה-ENG בשנים 2005 ו- 2006 (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 24 - 26), אולם לאחר מכן הבהיר שיש מקום להעניק משקל לעובדה שבבדיקה הקלינית לא נמצא כל ממצא (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 14 - 22), ובנסיבות מעין אלה יש מקום לקבוע נכות בשיעור 10% בלבד (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 2 - 4). עוד הבהיר המומחה שיש לזקוף מחצית מהנכות הוסטיבולרית לתאונה משנת 1991, בפרט לנוכח העובדה שבעקבות אותה תאונה נקבעו לתובע נכויות זמניות ממושכות בשל פגיעה צווארית (עמ' 19 לפרוטוקול, שורה 18 - עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 4).
9. במהלך חקירתו של המומחה עלתה לראשונה העובדה לפיה היה התובע מעורב בתאונת אופניים בשנת 2004 במסגרתה נחבל קשות בפלג גופו הימני. על רקע קיומה של תאונה זו השיב המומחה שאת ההחמרה שחלה מהמועד בו בדק את התובע ועד לבדיקות ההדמיה שנערכו בשנים 2005 ו- 2006 יש לייחס לפיכך לתאונת האופניים (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 9 - 13). לשאלות חוזרות של ב"כ התובע הסכים המומחה שניתן לייחס את ההחמרה לכל שלוש התאונות (מהשנים 1991, 2001 ו- 2004) גם יחד. יש לציין שבפני המומחה לא הועמדו חוות הדעת הנוגעות לתאונה בה היה מעורב התובע בשנת 2004. מחוות דעת אלה, שהוגשו בהסכמה לאחר מכן, עולה שהמומחה מטעם התובע ייחס לאותה תאונה נכות בשיעור של כ - 19%, בעוד המומחה מטעם הנתבעת באותו עניין מייחס לו נכות בשיעור 10%. ייתכן שלו היו עומדים נתונים אלה בפני ד"ר פרידמן הייתה מוצעת חלוקה שונה של הנכות על ידו.
10. מכל מקום, מחקירתו של המומחה עולה שקיימת סבירות רבה כי הפגיעה הוסטיבולרית שנצפתה בבדיקות ההדמייה נובעת מהניסטגמוס הצווארי שהוא פועל יוצא של התאונות משנת 1991 ומשנת 2001. הנכות שיש לקבוע לתובע בגין הפגיעה הוסטיבולרית היא בשיעור 10%, וזאת על רקע הממצאים בבדיקות ההדמיה והעדר ממצא בבדיקה הקלינית. מתוך נכות זו נראה שיש מקום לזקוף חלק מסוים לתאונת האופניים משנת 2004, ולפיכך יש לכאורה לזקוף לחובת התאונה נכותצ ששיעורה פחות מ- 5%. על אף זאת הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבוע שהתאונה גרמה לתובע לנכות בשיעור 5% בתחום הוסטיבולרי. בתשובות המומחה בנוגע לשיעורה הכולל של הנכות עלו סתירות מסוימות, כאשר בתחילה הוא קובע שמצבו של התובע מתאים לנכות בשיעור 10% לפני ההחמרה בשנת 2005 ולנכות בשיעור 15% לאחריה, ולאחר מכן משיב תשובות מהן ניתן להבין שהנכות הכוללת היא בשיעור 10% בלבד בשל העדר ממצא קליני. נראה ששקלול מתאים של חוסר הבהירות בהקשר זה מחד, ושל האפשרות שהיה מקום לזקוף חלק ניכר יותר מההחמרה לחובת התאונה שמנת 2004 מאידך, יהיה זה נכון לקבוע שלתובע נכות בשיעור 5% בתחום הוסטיבולרי שאותה ניתן לקשור לתאונה מושא התביעה.
נכות רפואית - סיכום
11. לסיכום עניין זה יש לקבוע שלתובע נותרה נכות אורטופדית בשיעור 10% בגין מגבלה קלה בחלק מתנועות הצוואר, ונכות וסטיבולרית בשיעור 5% שנוספה על נכות קודמת בשיעור דומה. ככל הנראה חלה החמרה בפגיעה הוסטיבולרית אצל התובע מאז התאונה, אולם נראה שמרבית פגיעה זו (אם אכן התממשה) יש לייחס לפגיעה בתאונת האופניים בשנת 2004.
12. אשר לנכות הזמנית, הרופא המטפל אישר לתובע ביום 30.7.01 חופשת מחלה למשך שבועיים מהתאונה לאחר מכן עבודה בהיקף של 4 שעות ביממה. באישור נוסף, שניתן למעלה משנה אחרי התאונה (ביום 12.7.02) אושרה בדיעבד תקופת אי כושר בשיעור 50% למשך שלושה חודשים ומחצה ותקופת אי כושר בשיעור 25% למשך שלושה חודשים נוספים.
הפיצוי - השפעת הנכות על השתכרותו של התובע
13. התובע אישר בחקירתו כי שב לעבודה כבר לאחר כשבועיים מהתאונה, אף אם באופן חלקי (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 1 - 5; הודעת התובע למל"ל - נ/4). הוא ציין בתצהירו שבתקופה בה עבד באופן חלקי עבדה העובדת שבחברה שבבעלותו "שעות נוספות על מנת למלא את חלקי בעבודה" (סעיף 18 לתצהירו של התובע). מעיון בתלושי השכר של העובדת עולה שבחודש אוגוסט 2001 עבדה העובדת 7 שעות נוספות, בחודש ספטמבר 2001 עבדה העובדת 36 נוספות (החישוב נעשה על פי הסכום ששולם לעובדת עבור שעות נוספות וערך שעה נוספת כפי שהוא עולה מתלוש אוגוסט 2001), בחודש אוקטובר 2001 עבדה העובדת 21 שעות נוספות, ובחודש נובמבר 2001 עבדה 22.5 שעות נוספות. מחודש דצמבר ואילך לא נזקפו לטובת העובדת שעות נוספות. מכאן שבכל תקופת אי הכושר החלקי לא נצרכה העובדת אלא לביצוע שעות נוספות בודדות בכל שבוע כדי לסייע בידי התובע לעמוד במטלות המוטלות עליו במהלך העבודה.